שקד מצוי
Amygdalus communis, Prunus amygdalus
משפחה: ורדניים Rosaceae | מוצא: עבר הקווקז
בעולם, כנראה בעיקר בארצות הברית ומסיבות מסחריות, חוגגים בתאריך קרוב מאוד ה 16.2 את יום השקד הבין-לאומי (כן, כן קיים יום שכזה).
אין ספק, שתקופה זו של השנה היא הזדמנות נפלאה לדבר על אחד העצים היפים, שפורחים עכשיו בטבע הישראלי ושמסב כל כך הרבה שמחה ונחת ליוצאים אל הטבע הישראלי ואל הגינות.
מקור העץ באזור עבר הקווקז הכולל את צפון אירן, צפון טורקיה, גאורגיה, ארמניה ואזרביג'ן שם כנראה תורבת לראשונה לפני אלפי שנים והזנים הנדירים בעלי הפירות המתוקים הופצו לאזורים אחרים. גם לישראל הובאו עצים אלה כנראה כבר לפני אלפי שנים.
קל מאוד להנביט את השקד מזרעים וקשה מאוד לרבות אותו מייחורים ולכן הורכבו זני המאכל המתוקים על קנות של זריעים וכך הם נמכרים עד היום כעצים מורכבים.
העצים, שאנו רואים בטבע הם כולם פליטי תרבות, שנבטו באופן ספונטני מזרעים או שהם שרידים של קנות עתיקות ולכן גם קיימת בהם שונות גדולה בצורה ובצבע של הפרחים. למרבה הצער כמעט כולם נותנים פירות מרים.
בניגוד למרבית הוורדניים האחרים השקד עמיד יחסית ויכול להאריך ימים. הוא אמנם נתקף לעתים על ידי מכרסמי גזע, אך יכולתו לגדל גזעים נוספים ואף להתחדש מהשורשים מאפשרת לו אריכות ימים סבירה – חידוש שכזה מתחתית הגזע או משורש משמר את בסיסו של העץ ששייך לשקד המר ומאבד את השקד המתוק המורכב ולכן מרבית העצים הזקנים גם הם מרים.
אנחנו ממליצים לעקוב אחרי העץ באופן קבוע, כדי לאתר מזיקים ולמנוע בעיות.
את השקד מומלץ לנטוע מן הסתיו ועד לסוף האביב. בשיא הקיץ העצים נמצאים בתרדמה חלקית ואז קליטתם קשה יותר.
ומה אנחנו אוכלים בשקד?
כאשר אנחנו אוכלים שקדים, אנחנו למעשה אוכלים את זרעיו של העץ- הזרע עטוף פרי שצורתו כקליפה חומה וקשה ששומרת עליו, אך לפני הבשלתו, כאשר השקדים ירוקים, מרבים לאוכלם יחד עם הציפה המקיפה את הזרע.
זרעי השקד המר מכילים ציאניד שמשתחרר בעת אכילתם, ועל כן אינם טובים למאכל. הציאניד הוא חלק ממנגנון ההגנה על הזרעים וניתן למצוא אותו גם בצמחים אחרים (זרעי התפוח והאפרסק, בשורשיו של צמח הקסבה ועוד).
בנוסף לזרעים, גם הפרחים אכילים וניתן להוסיף אותם כקישוט בסלט או להכין מהם חליטת תה פרחונית, ריחנית וטעימה.
