נראה שבפריחתם בעונה הקשה מנצלים הגיאופיטים ההיסטרנתיים הים-תיכוניים נישה בלתי מנוצלת של מיעוט פריחה ותקופה בה החרקים המעטים הפעילים מתקשים למצוא מזון ויעוטו על כל צמח פורח.
יתרון נוסף של פריחה קיצית באקלים ים-תיכוני חמים הוא יצירת זרעים מהירה ופיזורם בתחילת העונה הגשומה, כך שהזרעים אינם נדרשים לשרוד את כל הקיץ, אלא נוצרים בסתיו ונובטים כמעט מיידית עם הגשמים הראשונים בתחילת החורף – כך נוהגים החצבים והחבצלות.

בהקשר זה, מעניין לציין כי בין צמחי הבצל והפקעת ההיסטרנתיים ישנם כאלה הפורחים בקיץ ובסתיו, אך פירותיהם מבשילים רק באביב (חלמונית גדולה, סתוונית ירושלים) ואינם מנצלים את עונת הגידול המיטבית בחורף, שמיד אחרי הפריחה. ניתן, אולי, להסביר זאת באבולוציה של צמחים אלה, שהגיעו מאקלים בעל חורף קר מאוד, שבו יצירת זרעים מוקדמת מהווה חיסרון ולא יתרון, משום שבחורף כזה לא מתאפשרת נביטה וכל פיסת מזון נדירה עלולה להיאכל על ידי בעלי חיים.

לצורך מאמץ הפריחה המשמעותי מגדלים הגיאופיטים ההיסטרנתיים פקעות או בצלים רב-שנתיים גדולים יחסית, שיכולים לתמוך בפריחה הגדולה בעונה הקשה. גם גיל הפריחה הראשונה מנביטת הזרעים ממושך והוא בדרך כלל כ-5-10 שנים. בנוסף, חשוב לדעת כי מרבית הבצלים אינם פורחים ברצף שנה אחר שנה משום שמאמץ הפריחה גדול מדי. בגוש של בצלי חצב, לדוגמא, יפרחו כל שנה כמה בצלים, אך מרבית הבצלים יהיו במנוחה בין פריחות או במהלך התחלקות לשני בצלי בת.