fbpx

מרווה 'אמיסטד'
Salvia 'Amistad'

משפחה: שפתניים Lamiaceae | מוצא: מכלוא מארגנטינה?

בארצות הים התיכון מזכיר לנו השם מרווה את המרוות המקומיות העשבוניות כמו מרוות ירושלים ומרוות יהודה המתייבשות בקיץ, או את שיחי המרווה המשולשת והמרווה הרפואית.
שיחים אלה הגדלים בתנאים דומים למיני האזוביון והרוזמרין (מרווה רוזמרינית לדקדקנים שביניכם) הם ברובם בעלי עלים אפרפרים קטנים וריחניים.
למרות התאמתן לאקלים הישראלי, לעתים קרובות אנחנו נכשלים איתן בגינון משום רגישותן להשקיה קיצית ולמחלות עלים.
המרוות של אמריקה המרכזית מדרום מקסיקו ועד לצפון ארגנטינה, לעומתן, הן לרוב צמחים אוהבי מים בעלי עלים גדולים וירוקים.
במיקום הנכון בגינה יחד עם השקיה סדירה וקרקע מועשרת בקומפוסט מצטיינות כמה מהן ביופיין ומתהדרות בפריחה ממושכת ומרשימה ובמשיכת צופיות ופרפרים.

כתבנו כבר בעבר על המרוות מסדרת וויש והנה מרווה דומה, אך אחת, שכנראה גדלה על סטרואידים ויכולה להגיע לקוטר ולגובה של 1.5-2 מטרים.

למרווה ‘אמיסטד’ גבעולים ארוכים המכוסים בעלים דלתוניים משוננים בצבע ירוק חי. במהלך כל השנה, עם התמעטות עד הפסקה בחורפים ירושלמיים קרים, מתנוססות בקצות הענפים תפרחות מאורכות המכילות עשרות פרחים צינוריים סגולים-כחולים היוצאים מתוך גביעים ארגמניים כהים.

מרווה זו מעדיפה לגדול בתנאי צל או צל חלקי, אוהבת מאוד השקיה סדירה ומתאימה ביותר מאחורי שיחים בינוניים או בין שיחים גדולים, במכלים גדולים ואף בגן טרופי. היא גם ממגנטת אליה צופיות ונהדר לצפות בה ובמבקריה.

למראה מושלם ורענן מומלץ לקטום באופן סדיר (אחת לחודשיים-שלושה) תפרחות ארוכות ולגזום חזק אחת לשנה בסוף החורף.

מעניין, שמרווה ‘אמיסטד’ נמצאה על ידי הבוטנאי הארגנטינאי רונלדו אוריה בתצוגת צמחים בארגנטינה. לא ידוע מניין בדיוק הגיעה ואם היא מין מהבר או מרוות מכלוא, אך היא דומה למרווה מקסיקנית ולמרווה גוארנית וייתכן שהיא מכלוא ביניהן. אוריה חילק את המרווה המשתרשת בקלות לחברים בארגנטינה ובעולם וקרא לה אמיסטד – ידידות בספרדית.

דילוג לתוכן